חרדת פרידה היא חרדה בה מתקשים הילדים להיפרד מהוריהם. בכל פעם שנדרש ריחוק מההורים (חוג, בית ספר, חדר נפרד בבית) הילד/ה מביעים את אי רצונם להיפרד (למשל באמצעות בכי, כעס). לעיתים קרובות שואלים שאלות מרובות לגבי היכן ההורים יהיו מתי יחזרו, מתי אפשר להתקשר אליהם וכדומה.
החרדה מובילה להתנהגויות המובילות למניעת הפרידה מההורה. למשל, פחד לישון לבד, התנגדות נמרצת מלהישאר לבד, סיוטי לילה, תלונות חוזרות על כאבים גופניים (כמו כאבי בטן, כאבי ראש, בחילות וכדומה).
החרדה אופיינית לגילאי 6-9 והיא יורדת עם הגיל. כאשר היא מחמירה היא הופכת למצב מתמיד של דאגת הילד לגורל דמות ההתקשרות שלו. הדאגה היא מפני אובדן ההורה או התנתקות ממנו. ההפרעה שכיחה אצל כ – 4% מהילדים.
בגילאים בוגרים יותר, הילדים לא יפגינו דאגה ישירה כלפי ההורה, אך ימנעו מיציאה מהבית ויבקשו את עזרת ההורים במשימות כמו קניית בגדים, כניסה לפעילויות חברתיות והישארות בסביבתם.
מתי לפנות לטיפול
- כאשר הילד/ה מביעים מצוקה חוזרת ונשנית בפרידה מההורה
- כאשר מובעת דאגה מופרזת שאירוע מסוים יגרום להפרדת הילד/ה מדמות ההתקשרות.
- פחד מופרז מלהישאר לבד.
- סירוב לישון לבד, ללא ההורה
- סיוטי לילה
- תלונות על תסמינים גופניים
- הדאגה והתסמינים נמשכים לפחות 4 שבועות או יותר
- הדאגה גורמת למצוקה לילד ולהורה או לליקוי חברתי
הטיפול
טיפול קוגניטיבי התנהגותי נחשב לאחד הטיפולים היעילים בהפרעת חרדה בכלל ובחרדת פרידה בפרט. הטיפול כולל לימוד טכניקות של הרפיה והירגעות, הבניה קוגניטיבית, חשיפה הדרגתית לסיטואציות מאיימות והתמודדות עם מחשבות מאיימות המגבירות חרדה (כגון: אמא לא ענתה לי לטלפון… בטח קרה לה משהו.. אולי תאונת דרכים).